אל תעירו ואל תעוררו – חלק א’


נהמת ההאמר נוגסת בדממת הרי שומרון הניצבים סביב ההתנחלות כמו אחים גדולים, פוקחים עין על הבתים ותושבי המקום. בתוך הרכב יושבים ארבעה חיילי מילואים, עמוסים ציוד הגנתי כבד ומשתק, עייפים ומשועממים. הגזרה הזו שקטה ולא קרה בה מאומה כבר שנתיים וחצי, נצח במושגי המקום, והם מעבירים את השעתיים האחרונות של הסיור בשתיקה רטנונית. כל הבדיחות כבר סופרו, הוויכוחים כבר מוצו, הסיפורים על החברה הדפוקים שכבר עזבו את הגדוד נמאסו.

ההאמר מטפס אל הנקודה הגבוהה ביותר בהתנחלות, שם ניצב בית גדול, בודד וגאה בפסגת הגבעה. על פי התדריך שקיבלו אי אז לפני שבועיים, מותר להם לעצור כאן כחמש עד עשר דקות אבל ברור לכולם שאחרי שיפתח פק"ל הקפה הם ירדו מהרכב ויעבירו כאן את שאר המשמרת המשעממת. שום דבר הרי לא קורה בגזרה הזאת, כידוע.

"מירמן, של מי הבית הזה?” שואל אנדריי הנהג אחרי שכולם כבר מתמקמים. המנוע מדוׁמם והשקט חוזר לכבוש את העולם כמו צונאמי חרישי. “נראה כאילו מלך הכפר גר כאן.”

אבישי מירמן, המ"מ, הוא דוס מהתנחלות אחרת, קטנה יותר אך קרובה כחמישים דקות לכאן, והוא מרגיש בבית בכל פעם שיש להם קו בגזרת יהודה ושומרון.

"זה הבית של שרה צוקר.”

"אשתו של…האלמנה של מיכאל צוקר?” שואל תמיר זייתון, החייל השני הכי ותיק בפלוגה, מתנדב כבר שבע שנים.

"כן.”

"מי זה מיכאל צוקר?” שואל אנדריי, מוזג תה לכולם. “ופלות מישהו?”

"הוא היה בשייטת. מזמן. נהרג בפשיטה בלבנון. קיבל עיטור המופת אחרי מותו.” למרות שמירמן כבר מודע לזה מאוד ומנסה להלחם בזה קצת, הוא לא יכול שלא להרגיש את ליבו מתרחב כאשר דוס אחר מצטיין, בטח מישהו כמו מיכאל צוקר. לפחות הוא כבר השלים עם זה שהוא לעולם לא יעשה משהו נועז באמת כמו מיכאל צוקר, אבל זה פחות כואב לו מאשר פעם.

"גדול הבית." מציין אנדריי.

"יש לה חדרי אירוח שמה."

"מה…כאילו מלון?" שואל תמיר זייתון.

"משהו כזה, כן."

"ואללה. אולי אני יבוא לכאן עם אשתי.” אומר אנדריי. “אני גומר את כל הופלות, אל תבכו לי אחר כך.”

* * *

למרות שציפתה לצלצול הפעמון, שרה מזנקת ממקומה כאשר היא שומעת אותו. היא נוזפת בעצמה על ההתרגשות המוזרה שאחזה בה בעודה מייבשת את ידיה, נותנת עוד מבט בראי כדי לוודא שהיא נראית מהוגנת ואז ניגשת לפתוח.

היא מעריכה את גילה של האישה כעשרים ומשהו, עשרים וחמש לכל היותר. היא לבושה בשמלה כחולה וארוכת שרוולים ושיערה נתון בכיסוי ראש אפור ענני. פניה הבהירים סמוקים עכשיו מהטיפוס הארוך מהש"ג, עיניה כחולות וגדולות ואפה ארוך וצר. שפתיה מלאות ורכות, מבחינה שרה ונוזפת בעצמה מיד. האישה נושאת על גבה תרמיל כבד למראה ועוד מזוודת טרולי גדולה.

"מרים שניאורסון?” היא שואלת, וזו מהנהנת במבוכה. “ברוכה הבאה. בואי, היכנסי, היכנסי. תני לי את המזוודה.”

"לא, זה בסדר.” אומרת מרים ונכנסת אל תוך האפלולית הנעימה של הבית. העליה הארוכה התישה אותה והיא עדיין מתנשפת, ריאותיה כואבות כפי שלא ידעה שהן יכולות לכאוב.

"היית מתקשרת, הייתי באה לקחת אותך." מציעה שרה, למרות שבדרך כלל אינה נוהגת לעשות כן.

"תודה, זה בסדר." מתנשפת מרים.

שרה מראה לה את חדרה, את מיטתה, את המקלחת ואת הארונות שלה ומרים מודה לה.

"ארוחת הערב מוגשת בין שבע לתשע." אומרת שרה.

היא נפרדת ממנה ומרים נועלת את הדלת, מתפשטת, ונכנסת למקלחת. המים החמים שוטפים ממנה את אבק הדרכים והזיעה והיא חשה בשלווה הקרירה של ההרים נמסכת בעצמותיה, מרגיעה אותה אחרי החודשים המתוחים, השוחקים. טוב עשתה ששמעה לעצת המטפל שלהם ונסעה קצת. הרב ויינברג הוא אדם חכם ואחרי כל פגישה אתו היא חשה שקיבלה מנת כוח ותקווה אבל אחרי כמה שעות שוב היה מתחזק בה רגש אחר, יאוש קר ויבש כמו עצם ישנה המכרסם בה אפילו עכשיו.

זה לא יעבוד. זה מת. מזכיר לה הדבר הרע הזה שוב ושוב, מנקר ולא מרפה.

* * *

מרים מגיעה לחדר האוכל הקטן כאשר היא רחוצה וריחנית, שיערה נחפף ונאסף שוב, בכיסוי ראש אחר, מטפחת ורודה. בחדר האוכל פזורים שישה שולחנות היכולים להושיב שניים עד ארבעה סועדים האחד, ושני זוגות מבוגרים ישובים בשני שולחנות נפרדים, לועסים ושותקים. עבורה ערכה שרה בעלת המלון שולחן קטן יחסית הפונה אל חלון ענק המשקיף אל השקיעה ואל ההרים. היא מוקסמת מהשמש המרססת את הנוף בנדיבות של זהב וורוד.

"מה רבו מעשיך, ה'.” אומרת שרה ומתיישבת ליד מרים וזו מהנהנת, שקועה עד צוואר בחזיון אשר נגד עיניה. “הסתיו הוא העונה האהובה עלי ביותר.” היא מוסיפה.

"שקט אצלך בסתיו?”

"אצלי תמיד שקט. הורים לילדים מעדיפים מקומות המוניים יותר וממילא אין אצלי ברכה או מתקנים מתנפחים.” היא מחייכת.

"אבל ראיתי שיש בעלי חיים.” מציינת מרים. בדרך הנה הבחינה בכמה דירים קטנים וגם לולים.

"רוב הילדים עדיין מעדיפים ברכה.”

"או מתנפחים.” אומרת מרים ושתיהן מחייכות.

"תאכלי, שזה לא יתקרר.” אומרת שרה ומחווה אל עבר החביתיות המהבילות בצלחתה של מרים, וזו נפנית להסתער עליהן. שרה מתבוננת בה ולמשך כמה רגעים שתיהן לועסות בשקט, מתבוננות בערב הנמסך לו לאטו מבעד למסך הגדול שבחוץ, מביא אתו שלווה לעולם בגלימתו האפלה.

"נו, אז הילדים שלך מעדיפים חיות או מתנפחים?” שואלת שרה לאחר ששתיהן אכלו מעט.

"אני חוששת שמתנפחים.” מודה מרים באשמה.

"בני כמה הם?”

"אריאל בן חמש, מלי בת ארבע, ברוך וזאב בני שנתיים. שיהיו בריאים.”

"תאומים?”

"כן, אנחנו קוראים להם סדום ועמורה…” אומרת מרים ושתיהן מצחקקות.

"לך יש…?”

"כן. רק שהצעיר שלי התגייס זה מכבר.”

מרים פוערת עיניה בהשתאות.

"בת כמה את?”

"בת שלושים ושמונה בחנוכה.”

"את לא נראית כך.” מתפלאת מרים וסוקרת את רעותה. שרה היא אישה גדולה, כמעט מטר ושמונים גובהה, אך גופה בנוי בפרופורציות מושלמות והיא נשית ועגולה תחת שתהיה שמנה או גמלונית. שיערה נתון בכיסוי ראש ירוק והיא לבושה בחצאית ארוכה וחולצה ארוכת שרוולים ומעליהן פניה יפים ולטופי רוח, עיניה הירוקות בורקות ואפה קטן וחד.

"תודה, מלאכית שלי, תבואי בכל יום. אם תמשיכי ככה, הנופש הבא על חשבוני.” צוחקת שרה ומרים מצטרפת אליה.

"בדרך כלל באים לכאן זוגות.” מציינת שרה ומיד מלקה את עצמה: היא לא התכוונה לחטט. או שאולי כן, היא מלקה את עצמה בשנית. “מצטערת, אני לא התכוונתי…”

"זה בסדר.” אומרת מרים בשקט. “פשוט…הייתי צריכה קצת זמן לעצמי, בעצת המט…הרב שלנו. יש לי דברים לענות בהם.”

"אני יכולה להבין.” עונה מרים ואוספת את הצלחות. “למרות שאני מודה שאני לוקחת את הזמן הרב שיש לי לעצמי כמעט כמובן מאליו. מה תרצי לשתות?”

"תה בבקשה.”

"נשארה עוד חביתיה אחת, תגמרי אותה.”

"לא, תודה, אני ממש מלאה.”

"בל תשחית, יקירתי.” מחייכת שרה ומרים מגחכת ואז נכנעת וגומרת את החביתיה. נעים לה כאן.

שרה מסתלקת ומרים מברכת וחוזרת אל החלון, מרוקנת את מוחה. לא חושבת על שלמה, על הילדים, על הריבים, על הכעס שלה על עצמה ועל שלמה. לא חושבת על מאומה, רק על הנוף המתקדר מולה. זוג אחד קם מהשולחן והזוג השני נשאר, הבעל והאישה שותקים אל מול החלון. הם מתקרבים לששים, מלאי גוף ושמוטי כתף, רוב הדברים כבר נאמרו בינהם ואינם יכולים או רוצים לחדש זה לזה.

מרים מזנקת לרגע כאשר היא חשה יד על כתפה ומסתובבת ברתיעה, אך נרגעת כאשר מבחינה בשרה והמגע המפתיע הופך מיד לרך ונעים. שרה חזרה מהמטבח והביאה לשתיהן תה צמחים ועוגיות.

"בואי, שתי מעט תה.”

"תודה. למה יש לך זמן רב כל כך לעצמך, אם יורשה לי לשאול?” שואלת מרים.

"יורשה לך. בעלי, עליו השלום, נהרג לפני תשע עשרה שנים. מאז אני לבד.”

"המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.” אומרת מרים מוכנית, ושרה מודה לה.

"ואת לא…בודדה? לא קשה לך להיות ללא גבר?”

"לא ולא.” עונה שרה ונועצת מבטה בחלון המחשיך.

מרים ממתינה מספר רגעים ואז שואלת.

"אם יורשה לי…אם אין לך גבר איך את לא בודדה?”

"לא כל אישה זקוקה לגבר בשביל לא להיות בודדה.” למרים נדמה לרגע שהיא הטעימה את המילה גבר והיא מסמיקה פנימה.

שרה מישירה אליה מבט ומרים חשה בעיניה סוקרות אותה, רואות את תוכה, את סודותיה. מבוכה עולה בה וריגוש קמאי מרחף בה לרגע, כאילו היה חלום על כנפי פרפר. אם היה טרטור גנרטור בחוץ או געייה אקראית של פרה או נהמת מנוע, כולם משתתקים עכשיו והעולם קופא בעוד שרה מצמיתה אותה במבטה, מבעירה בה מדורה משונה, מפחידה. הרגע נשבר כאשר שרה מחזירה את מבטה אל החלון והעולם חוזר למלמולו כאילו שוחרר איזה כפתור Pause כלל עולמי.

"כבר מאוחר.” אומרת שרה וקמה ממקומה. “אני מצטערת, יש לי עוד כמה מטלות. ארוחת הבוקר מוגשת בין שבע וחצי לתשע.”

"בסדר גמור.” אומרת מרים.

שרה ויוצאת מחדר האוכל ובמרים מחלחלת תחושה שפגעה בה בדרך כלשהי. היא מחליטה לחזור לחדר, אך תחת זאת היא נשארת שקועה בכיסא הנוח, מניחה למלנכוליה לטפטף אליה כעירוי דרך קירות החדר הנעים.

* * *

למחרת מתעוררת מרים בשמונה וחצי. היא מתפללת בחוסר כוונה, מתקלחת שוב ויוצאת אל חדר האוכל. שרה מחכה לה שם עם חביתה, גבינות ולחמניות. אין זכר לזוגות האחרים אך מרים מבחינה בכלי אוכל המעידים שבשני שולחנות ישבו הבוקר.

"בוקר טוב!” היא מברכת אותה שרה בחיוך גדול ולמרים רווח כאשר היא נוכחת ששרה לא כועסת עליה.

"בוקר אור.” היא עונה ומתיישבת, ושרה מתיישבת מולה.

"תאכלי, זה הכל מהחווה הקטנה שלנו.” אומרת שרה בגאווה מוסתרת בקושי, ומרים טועמת את החביתה. היא אוכלת כמה דקות בשקט ואז אומרת:

"חשבתי שהעלבתי אותך אתמול.”

"העלבת? כלל לא.”

"התנהגת מעט…מוזר.”

"אולי.” עונה שרה, פניה לא מסגירות רגש. “תטעמי את הגבינה. יצאה לי טוב במיוחד הפעם אם יורשה לנחתום להעיד.”

בשעה הקרובה הן אוכלות ומשוחחות. שרה מספרת לה על גידול שלושה ילדים לבד, על החיים בהתנחלות בין הטבע, שכנים ערבים, בעלי חיים וצבא. מרים מצדה מספרת לה על חייה שלה, בפתח תקווה. היא מנהלת חשבונות בחברת מוצרי בטיחות הפונה אל המגזר החרדי, משתכרת יפה וזוכה לתשבחות. את בעלה שידכה לה אחותו של שלמה אשר למדה אתה במדרשה. אמה גססה ולחצה עליה להתחתן לפני מותה והיא הסכימה.

"שיפי, אחותו של שלמה, ודאי קיבלה מקום בגן עדן.” היא אומרת, ושרה מבחינה בנימת המרירות בקולה. “וגם אמי עכשיו שם עם הצדיקים.”

"ואיך יצא השידוך? גן עדן עלי אדמות?” שואלת שרה.

"ממש לא.” עונה מרים, מהר מדי.

שרה זוקפת את גבותיה אך לא אומרת דבר. היא לא לוחצת, מניחה למרים לנסח את דבריה ושותקת עד שהם פורצים דרך סכר שפתיה והיא אומרת:

"אנחנו כל הזמן רבים. מריבות איומות. הוא שונא אותי, בצדק. אני רעיה איומה. אישה איומה.”

"את נראית לי די נחמדה.”

"זה בוודאי מה שחשבה שיפי.”

"אני עדיין חושבת שאת נחמדה.” מתעקשת שרה. “אני צריכה לעבוד קצת, אבל תרגישי חופשי להסתובב קצת בישוב אם את רוצה אוויר טוב. נפגש בארוחת צהרים?”

בשעות הבאות מרים מטיילת בישוב. רוב המבוגרים בעבודה והילדים בבית הספר והיא פוגשת מעט מאוד אנשים, אך הדבר נוח לה מאוד.

מחשבותיה נודדות אל המריבה האחרונה עם שלמה. אריאל והתאומים נכחו והם צרחו בפחד ובהלה אך היא ושלמה לא יכלו להפסיד לצעוק ועוד רגע נדמה היה שיאחזו זה בצווארו של זו. שינדי, שכנתה מלמעלה, הייתה זו ששמעה את הצעקות והפנתה אותה אל הרב ויינברג, שהוא גם מטפל זוגי מחונן, כך אמרה.

"למה שלא תיסעי לנוח קצת?” הציע לשניהם אחרי סדרת מפגשים שלא ממש קידמה אותם. “אולי המרחק יעשה לכם טוב. ייתן לכם זמן לחשוב. נראה שיש לכם על מה.” המבט בעיניו של הרב היה טוב, אך היא לא יכולה הייתה שלא להבחין בעצב שבהן. האם גם הוא הבין שאין לה ולשלמה סיכוי?

היא מבינה את שלמה. לפעמים היא אפילו מרחמת עליו ואז היא נכנעת, מניחה לו לבצע בה את רצונו אבל נדמה שדווקא הזדמנויות אלו מרתיחות אותו עוד יותר. כבר היה מעדיף שתדחה אותו ולא תשכב תחתיו, פשוקת איברים ודוממת. רווח לה כאשר היא אסורה עליו, וכאשר היא בהריון קל לה יותר לטעון שהמעשה כואב לה אף כי אין איסור על כך.

אבל האמת איומה יותר: היא לא יכולה לסבול את מגעו כלל. לא את שערות זקנו וחזהו, לא את איברו הנוסך בה גועל לעתים, לא את התנשפויותיו כאשר הוא בתוכה. הרב אמר לה כי אלוהים מנווט את הכל ושהביטחון בו מגלה את הדרך אל בהירות הדברים ואל הרוב הגלוי על הנסתר, אבל בחודשים האחרונים היא נאלצת להודות שהיא לא חשה כי משמיים מסייעים לה בניווט, וכי דרכה אובדת.

רכב צהלי גדול מגיח מאחוריה אך היא בקושי שמה לב לארבעת נוסעיו. פחד קר וחסר שם התנחל בגפיה בחודשים האחרונים, פחד מסוף, משבירה שתשבור ללא יכולת לשלוט על עצמה. יחד עם הפחד בא עצב עמוק, ובכי גדול המאיים להתפרץ בכל רגע כמעט. שלושת אלה, הפחד, העצב והבכי הם בני לוויתה הקודרים בחודשים האחרונים, מרפים את ידיה ומכבידים את צעדיה. אפילו הילדים חשים בזה, ליבה מתכווץ. בבוקר קשה להם להיפרד ממנה ולפני השינה והם מחפשים את קרבתה כל העת.

המחשבה על ילדיה מעוררת בה אהבה חמימה וכאב קר בו זמנית. היא משרכת את צעדיה במעלה הישוב הקטן אל המלון ואל חדרה, שם היא מתקשרת אל שלמה. נימת קולו מלאה עליצות ותקווה, כאילו ציפה שינוי יבוא בה בין רגע, אך כמה משפטים מבהירים לשלמה שהדרך עוד רחוקה ושבינתיים אשתו נשארה אותה אישה. היא מתעניינת בילדים וכולם דורשים לדבר אתה ולספר לה איך היה בגן ואפילו התאומים מתעקשים לצעוק "אימא!” בעליצות. לאחר השיחה היא משוטטת מעט במלון ומגיעה למרפסת הממוקמת קומה מתחת לחדר האוכל. במרפסת יש סיפון עץ גדול ובמרכזו ג'קוזי. ליד הג'קוזי יש שלט המצהיר:

'גברים – 1900:2000
נשים – 2015:2115
זוגות – בתיאום מראש עם שרה.'

מרים מעקמת את אפה באכזבה. אף פעם לא השתכשכה בג'קוזי, אבל הדבר נראה לה נחמד. נאמר לה שאין כאן ברכה ולכן לא הביאה בגד ים, אבל עכשיו גם לג'קוזי לא תוכל להיכנס בגלל זה. היא חוזרת לחדר, קוראת מעט ואז הרעב מתעורר בה והיא הולכת לאכול צהרים.

שרה כבר מחכה לה בחדר האוכל.

"נו, פתחת את התיאבון?” היא שואלת, עיניה מחייכות בירוק.

מרים מחייכת בחזרה ומתיישבת.

"כן, טיילתי קצת.”

"ועם הבית דיברת?”

"דיברתי.” אומרת מרים ולא מוסיפה, משקעת עצמה בעוף בבירה עם גרגרי החומוס שהכינה שרה. שרה מתחילה לאכול גם היא ומספרת למרים עוד על החווה והמלון, החקלאות ומחזור החיים התיירותי באזור.

"טעים.” אומרת מרים לאחר כמה דקות.

"תודה, יקירתי. מרגישה יותר טוב?”

"כן.”

"ומי עוזר לך עם הכל? לא ראיתי כאן אף אחד חוץ ממך.”

"ברוך השם. בעונות השקטות אני מסתדרת לבד, לקראת החגים ובקיץ אני שוכרת עוזרות לעזור לי. פעם הייתה מישהי קבועה אבל…”

מרים מופתעת לראות עננה מקדירה את פניה של שרה, וזו משתתקת, מרחיקה ממנה את מבטה ומתבוננת בחלון הנוף הגדול.

"…השם נתן, השם לקח.” היא נאנחת לבסוף.

"מה קרה?”

שרה מגחכת במרירות.

"הייתה לי מישהי קבועה, אבל היא התגיירה, חזרה בתשובה ועברה לצפת.”

"מה?” מתפלאת מרים. “אני לא מבינה.”

"אני לא בטוחה שאת צריכה להבין.” אומרת שרה, מבטה מרוחק.

"נסי אותי.”

"בואי נלך לטייל, בסדר? זה טוב לעיכול.”

שרה מפנה את הכלים ומרים מסייעת בידה, אחר כך הן יוצאות החוצה מהמלון. שרה מובילה אותן אל השביל הסובב את ההתנחלות והן צועדות בניחותא בשמש אחר הצהרים.

"אז..” דורשת מרים. ”היא התגיירה ואיבדת אותה?”

"כן.” נאנחת שרה ומרים מופתעת מעוצמת הסבל שיש בקולה.

"תסבירי לי שוב, לאט."

"אל תגידי שלא הזהרתי אותך.” אומרת שרה, אבל לא מרחיבה. צעדיהן כמו נוגסים בכורכר הפריך עוד כמה דקות לפני שהיא ממשיכה. “כמו שאמרתי לך, בעלי מיכאל, נהרג כמה שנים אחרי שהתחתנו.”

"נכון.”

"זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי מעולם.”

מרים מסתכלת בה, מזועזעת, אך שרה ממשיכה.

"הביני. לא אהבתי את צוקר. התחתנתי אתו משום שהוא היה הכי יפה והכי קרבי ומפני שכל החברות שלי כבר התחתנו וגם משום שהוא שאל אודותיי והיה שידוך מעולה. אז התחתנתי אתו, הרי צריך להתחתן, לא? צוקר היה בחור איש טוב ונחמד וגם יפה, אבל לא סבלתי את מגע הגוף שלו. ליתר דיוק, סבלתי ממגע הגוף שלו. מהריח. מהזיפים. במיטה שכבתי תחתיו בלי לזוז ורק חיכיתי שיעזוב אותי לנפשי. יאמר לזכותו שהוא ניסה לרצות אותי. הוא ניסה להיות עדין וגס, ניסה להתחשב בי אבל אני…רק חיכיתי שהוא יעזוב אותי לנפשי. כאשר הוא השתחרר מהצבא הוא המשיך מיד לקבע, וכך לא התראינו יותר מדי. לי זה התאים. הוא היה מגיע מהצבא, תובע את זכויותיו וכך נולדו הילדים.

כאשר הוא נהרג, התאבלתי, אבל לקראת סוף השבעה גיליתי להפתעתי שאני חשה גם הקלה גדולה. גמלה בלבי החלטה שלא אתחתן יותר, והעובדה שהייתי אלמנתו של 'צוקר הגדול' סייעה לי בכך. במגזר מעריכים מאוד את פועלו וקל לאנשים לחשוב שאחריו לא ארצה אף גבר. והם צדקו, אך לא מהסיבות שהם חשבו. אני המשכתי את חיי ו…לא הייתי בודדה.”

"הילדים הקלו על הבדידות?”

"לא. מצאתי…מישהי.”

"מישהו..?”

"מישהי.”

"אישה?” ליבה של מרים הולם במהירות, ולא רק מהטיפוס. חלקים של פאזל מצטרפים במהירות כה רבה עד שהיא נתקפת סחרחורת קלה.

שרה נעמדת ומרים נעצרת גם היא. שרה נאבקת במלים מספר שניות ואז אומרת:

"אני…מעדיפה נשים, מרים.”

"מעדיפה נשים…? מה זאת אומרת?”

"זאת אומרת שאני מעדיפה את חברתן על פני זו של גברים.”

"תמיד?”

"תמיד.”

גם ב…”

"…גם במיטה.”

"אה.” ממלמלת מרים. “לא…ידעתי.”

"לא יכולת לדעת, אין לי קרניים.” אומרת שרה.

מרים נבוכה ומבולבלת והיא מתבוננת בשרה וזו מישירה אליה מבט בוחן. היא נראית גאה אבל גם פגיעה פתאום, כאילו מחכה למוצא פיה של מרים. לדעתה. לגזר דינה.

"אני לא יודעת מה להגיד.”

"את לא צריכה להגיד כלום. בואי נמשיך לטייל, בסדר?”

שתיהן מטיילות בצהרים הסתווי בדממה, בעוד ראשה של מרים גועש. היא ידעה שאי שם בעולם יש נשים…כאלה…אך זה היה משהו אפל ורחוק, משהו ששייך לגויים או לחילוניים, לא ל…שרה נראית 'משלנו' לחלוטין. אנ"ש ברמ"ח איבריה. דחף עז עולה בה לאחוז בידה של שרה ודחף אחר מנסה לגרום לה לברוח מהמקום, אך היא נושמת נשימות עמוקות ולא אומרת דבר. עשר דקות עוברות בדממה כאשר היא שואל לבסוף:

"איך זה…קרה?”

"את מתכוונת לשאול איך גיליתי?”

מרים מהנהנת, ליבה ממאן להאט.

"אחרי שצוקר נהרג, למרות הרווחה שחשתי הייתי קצת אבודה, חיפשתי חברה…מסגרת. אחד הדברים ששנינו אהבנו לעשות היה לשחק סקווש, זה היה מאוד פופולרי אז והיו בירושלים מועדונים שהתאימו גם לשומרי מצוות. כאשר לא טיפלתי בילדים או במלון שהיה אז קטן בהרבה, שיחקתי סקווש, והרבה.

הייתה לי אז פרטנרית קבועה למשחק, רותי. בחורה משוחררת, חופשיה. רווקה שטיילה הרבה בעולם. היא שיחקה טוב ממני, ולפעמים אחרי משחק היא הרשתה לעצמה להעיר לי בעדינות. ההערות הפכו לנגיעות. בהתחלה בצורה עניינית…רק מתקנת תנועות. לאט לאט התנועות שלה הפכו להיות מעט יותר ידידותיות. היא התחילה לנשק אותי על הלחי, רק לברכת שלום בהתחלה.”

"ואיך…הרגשת עם זה?” שואלת מרים בפה יבש. היא חשה בפטמותיה מזדקרות מתחת לשמלה ומסמיקה.

"זה היה לי מוזר, אבל גם נעים כפי שצוקר לא נעם לי מעולם. הנחתי שזה מתקדם למקום אסור, אבל פשוט לא רציתי לחשוב על זה, פשוט…התעלמתי מזה כלפי עצמי. קשה לי להסביר… לא עודדתי אותה חלילה אבל גם לא דחיתי אותה. הנחתי לה לגעת. ללטף בחיבה. לנשק בידידותיות.

יום אחד שיחקנו עד מאוחר כאשר אבי עליו השלום שמר על הילדים. שיחקנו עד מאוחר ואחרי המשחק היינו לבד במועדון והתקלחנו. פתאום היא נגשה אלי…עירומה…במקלחת ו…אני…אני ידעתי מה הולך לקרות.”

"התרגשת?” מתרגשת מרים.

"נורא. היא ניגשה אלי וחיבקה אותי ואז נישקה אותי. פעם אחת על המצח, בזהירות, ופעם שנייה על הפה. בהתחלה נבהלתי אבל כאשר היא נישקה אותי שוב נפתחתי אליה והתנשקנו נשיקה ארוכה."

"עם הלשון?”

"כן, עם הלשון. אחר כך היא…עשתה לי במקלחת…מה שנשים עושות זו לזו.”

"מה…הן…עושות?” שואלת מרים לפני שהיא מצליחה לעצור בעצמה, שיפולי בטנה לוהטים.

"מנשקות זו את זו. מלקקות. אצבעות. בעלך…מלקק לך?”

"איפה…למטה?”

"כן.”

מרים מסמיקה ואומרת:

"לא, אני…לא. הוא ניסה כמה פעמים אבל…לא.”

"היא…השעינה אותי על קיר המקלחת…כרעה בין הירכיים שלי…נישקה אותי…למטה. חשבתי שהגעתי לגן עדן.”

"ומה אז?”

"אחר כך נבהלתי, ולא חזרתי יותר למועדון הסקווש. חשבתי שחטאתי, שעשיתי משהו נורא. שאולי צוקר נהרג כי משמיים ידעו שאחטא. נדרשו לי חמש שנים ארוכות כדי לסלוח לעצמי. שקעתי בגידול הילדים, בטיפוח המלון. אחר כך נרגעתי קצת והתחלתי לחקור ולשאול ולנבור בנושא ולמדתי. בדקתי והפכתי וחקרתי ונברתי. בשורה התחתונה: אין איסור הלכתי על משכב נקבה. לא מהתורה בכל אופן, רק כמה רבנים שונאי נשים מהעת החדשה. אחר כך היה לי קל יותר למחול לעצמי. נדרשו לי שלוש שנים נוספות עד האישה הבאה ולמרות חששות אפלים שהיו לי, השמיים לא נפלו על ראשי, התקרה לא זזה ולא יצאה אש אלוקים ושרפה אותי. אחריה היו עוד נשים. רובן עובדות שלי.”

"זו שעזבה?”

"מריה, כן.” מחייכת שרה בעגמומיות. “היא הייתה עובדת זרה. מברזיל. ברחה ממשטרת ההגירה בשפלה והגיעה לכאן. ילדה מתוקה. נוצרייה. עור בצבע קפה, עיניים שחורות ותלתלים עד אמצע הגב. היינו ביחד שנתיים עד שפתאום היא החליטה שהיא חיה בחטא. התגיירה, מצאה לה איזה בעל תשובה, התחתנה ועברה לגור אתו בצפת. קוראים לה לאה עכשיו.”

מרים מחייכת חיוך נבוך.

"מה אתך, איך…הנישואין שלך?”

"את יודעת איך זה,” מתקשחת מרים. “עליות ומורדות.”

"עליות ומורדות.” חוזרת אחריה שרה ומתבוננת בה, ומרים חשה בבטנה מתלהטת שוב וראשה קל פתאום.

"אני לא רוצה לדבר על זה.”

בדקות הבאות הן שוב שותקות, אבל אז חוזרת השיחה. מהוססת בהתחלה, מתגברת לאחר מכן. מרים מספרת לשרה עוד על חייה, עבודתה ומשפחתה, מקפידה שלא להעלות לדיון את טיב יחסיה עם שלמה. לאחר מכן שרה מספרת לה על המלון, מהרעיון המשוגע של צוקר, דרך השנים הראשונות ועד היום. נפתלי, בנה הבכור, האיץ רבות את פיתוח המלון בשנים האחרונות עד שהתחתן ועקר עם אשתו לירושלים.

"הוא בנה לבדו את ה'דק', הג'קוזי ואת כל השולחנות והכיסאות בחדר האוכל.” זורחת שרה, בעודן שמות פעמיהן אל המלון בחזרה.

"אף פעם לא הייתי בג'קוזי, זה נראה לי נחמד, אבל אין לי בגד ים.” מתלוננת מרים.

"הייתי משאילה לך, אבל…” והיא מחווה בחיוך אל חזה הגדול ונשימתה של מרים נעתקת.

"פעם אחרת.” מפטירה מרים, קורעת את מבטה משרה.

"זה בסדר, כל האורחים עזבו.” אומרת שרה, מנסה לשוות לקולה שוויון נפש. “את יכולה להיכנס בעירום.”

"לא, זה נראה לי…”

"נראה לך מה?”

"לא יודעת. מוזר קצת, לא? להיות עירומה במקום ציבורי.”

"זה לא מוזר, זה בסדר גמור.”

"ואיפה את…?”

"אני לא הולכת לטרוף אותך, אל תדאגי.” אומרת שרה ומרים מבינה שפגעה בה מעט. “את תהיי לבד, אני לא מתעסקת עם נשואות ממילא.”

"לא התכוונתי…” ממלמלת מרים. “פשוט…”

"די, נו. זה בסדר.” מחייכת אליה שרה חיוך גדול ומניחה את ידה החזקה על כתפה של מרים בידידות. מרים מניחה עליה את ראשה ושתיהן צועדות אל המלון.

כאשר הן מגיעות, מפעילה שרה את הג'קוזי וזה מתחיל להמהם ולגעוש ומרים מתבוננת במים המבעבעים בסקרנות ועניין.

"תיהני.” אומרת לה שרה ויוצאת מהמרפסת.

————–

לחלק הבא

~ מאת doorknob22 ב- 17/03/2008.

2 תגובות to “אל תעירו ואל תעוררו – חלק א’”

  1. אחלה סיפור, נשמע אמיתי ומעורר הזדהות. האם יש המשך ?

  2. יש כאן כל כך הרבה מציאות , סיפור אישי?
    הסיפור ממש מלהיב כי הוא נוגע לקהילה שבה הדברים האלה
    נשמרים בסוד אפל , זה כל כך "פתוח עיניים" על איך אנשים מתייחסים
    לדברים אלה.
    פשוט סיפור מצויין , אנ ממשיך לקרוא את ההמשך :)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 85 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: